עבדל ג`ליל עטייה עראר נ' מדינת ישראל ואח' - פסקדין

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לתובע כתוצאה מירי שביצעו חיילי צה"ל ביום 7.4.02, במהלך פעילות מבצעית של צה"ל בגזרת רמאללה.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 7.4.02 בשעה 9:00 בבוקר לערך, שהה התובע, תושב אזור קראוות בני זייד שבנפת רמאללה (להלן: "הכפר"), באדמה חקלאית השייכת למשפחתו, באזור מגוריו כאמור. מסיבה בלתי ידועה, כך לשיטת התובע, החלו חיילי צה"ל יורים לעבר התובע באופן שרירותי ובלתי מבוקר, וכתוצאה מפעולת הירי נפגע התובע בשוק רגלו השמאלית (להלן: האירוע").

בעטייה של פציעתו, בתכוף לאירוע, הזמינו חיילי צה"ל אמבולנס, אשר הבהיל את התובע לבית החולים תל השומר, שם אושפז התובע למשך שישה ימים. לאחר שחרורו, אושפז התובע למשך אחד-עשר ימים נוספים בבית החולים "אגוסטה ויקטוריה" בירושלים.

לשיטת התובע, אחרים הנתבעים באחריות שילוחית ו/ או אישית למעשי החיילים.

עילת התביעה מושתת על עוולת הרשלנות המיוחסת לחיילים היורים, עת ביצעו את הירי לעבר התובע, וזאת, כטענת התובע, מבלי שנשקפה להם כל סכנה הימנו, ותוך הפרת הוראות הפתיחה באש.

בנסיבות האמורות, טוען התובע, כי נטל ההוכחה והשכנוע בדבר היעדר התרשלות התובעים, רובץ לפתחם, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 41 ו- 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח- 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין")

מאידך, טוענים הנתבעים כי האירוע התרחש במסגרת פעולה מלחמתית, מבצע חומת מגן, אשר החל בעטייה של ההסלמה החמורה בפעולות הטרור הפלסטיני, ומטרתו הייתה לקיים פעילות נרחבת לצורך הכרעת תשתית הטרור הפלסטיני.

במסגרת מבצע חומת מגן, פעלו כוחות צה"ל באזור הכפרים קרוואת בני זיד- בית רימא, צפונית לרמאללה לצורך איתור מבוקשים, אמצעי לחימה ופגיעה במחבלים חמושים. במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, הותקף כוח צה"ל מאש מחבלים. הכוח המותקף דלק אחר המחבלים, אשר נסו אל תוך הכפר, מקום מגורי התובע (להלן: "האירוע הראשון"). בד בבד החלו מתאספים באזור תושבים רבים, חלקם נושאים נשק ויורים לעבר כוחות הביטחון. התובע, כך לשיטת הנתבעים, נטל חלק באירועים האלימים, וזוהה כנושא נשק מתוך כוונה ברורה לפגוע בחיילי צה"ל. הלכך, בוצע לעבר רגלו של התובע ירי צלפים.

טענתם העיקרית של הנתבעים הינה, כי פעילות כגון דא חוסה תחת ההגנה של פעולה מלחמתית בהתאם לסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה), התשי"ב- 1952 (להלן" "חוק הנזיקים"), שהרי, לשיטתם, אירוע בו כוחות צה"ל נעים למשימת לכידת מחבלים ותשתיותיהם בלב שטח עוין הינו במובהק פעולה מלחמתית, ואין מדובר בענייננו בכוח שיטורי גרידא.

המחלוקת בין בעלי הדין נתונה הן בשאלות שבעובדה והן בשאלות שבמשפט. אשר לעובדות, טוען התובע כי נפגע מירי חיילי צה"ל עת שהה לתומו מחוץ לבית דודתו בכפר, וללא כל סיבה נגלית לעין, ומתכחש לטענת הנתבעים, לפיה אחז בנשק ונטל חלק באירועים אלימים כנגד חיילי צה"ל.

אשר לסוגיות שבמשפט, עיקר המחלוקת נסבה סביב השאלה האם נפגע התובע במסגרת פעולה מלחמתית כאמור, אם לאו.

לאור האמור, תידון שאלת האחריות תחילה.

המחלוקת העובדתית

ראיות הצדדים

מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו, אביו, וכן תצהירו של דיאב חליל עראר (להלן: "דיאב"), תושב הכפר ובעל קרבה משפחתית לתובע, ותצהירו של פהד חסן עראר (להלן: "פהד"), אף הוא תושב הכפר.

על פי החלטה מיום 4.11.09, נפסל תצהירו של התובע, הואיל והתעורר החשש כי קיים קושי בהבנה של התובע את האמור בתצהירו. הלכך נחקר התובע גם בחקירה ראשית.

עדי התביעה, זולת פהד, נחקרו בחקירה נגדית בבית המשפט.

במסגרת חקירתו הטעים התובע כי הירי שנפתח לעברו מקרב חיילי צה"ל בוצע בכוונה, בעודו עומד ליד בית דודו, אבו נאסר, והכחיש כי החזיק בנשק בעת האירוע. על פי גרסתו, עובר לאירוע הירי ברח מפני חיילי צה"ל, אשר רדפו אחריו, צעקו לעברו והורו לו לעצור [ר' עמ' 12, ש' 5-14 לפרוטוקול]. עוד הטעים התובע, כי בזמן האירוע היה לבדו וכי לא שהה איש זולתו ברחוב [ר' עמ' 11, ש' 10-15 לפרוטוקול].

בהמשך חקירתו ציין התובע, כי דודתו זיינב ראתה אותו לאחר שנורה, היות ולאחר פציעתו נכנס לביתה [ר' עמ' 16-23 לפרוטוקול]. גרסה זו נשנית בגרסת אביו של התובע, המציין כי אחותו, זיינב, ראתה את התובע מייד לאחר שנורה [ר' עמ' 13, ש' 14-15 וכן עמ' 14 ש' 8-10 לפרוטוקול], וכן כי הלה מסרה לו כי חיילים הביאו את התובע לביתה ושם נתנו לו טיפול ראשוני [ר' ס' 11 לתצהיר].